<h1>ספר השולחן הלכ' תפילה שער חמישי</h1>
<h2>דף ד:</h2>
וכשהוא חותם גאל ישראל מיד יעמוד ויתפלל כדי שיסמוך גאולה לתפלה ומתפלל מעומד, וכשישלים ישב ויפול על פניו ומתחנן כפי כחו ויפטר למעשיו, ונהגו עכשיו לומר אחר התחנה אשרי ותהלה לדוד, כדי שיאמר אדם אותו מזמור שלש פעמים בכל יום, אחת מן הזמירות, ואחת אחר תפלת שחרית, ואחת קודם תפלת המנחה, אמרו חכמים כל האומר תהלה לדוד שלשה פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, ופרשו בו הטעם מפני שזה המזמור הוא באלף בית, וכתיב בה עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו, ואחר שאומר תהלה לדוד אומר ובא לציון וסדר קדושה, ואין אומרים קדושה זו אלא בעשרה, ואחר כך נהגו לומר שיר מזמור לאסף.
בתפלת הערב קורא קריאת שמע ומברך לפניה ולאחריה וסומך גאולה לתפלה. אמרו חכמים איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית, ומתפלל מעומד. ואע"פ שמברך השכיבנו אחר גאל ישראל, אינה הפסק בין גאולה לתפלה, לפי ששתי הברכות האלו הרי הן כברכה אחת ארוכה של גאולה, וכשישלים תפלתו ישב מעט ויתחנן ויפטר. ונהגו העם לומר שיר מזמור לאסף.
<h2>דף ח.</h2>
לעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת, שאין תפלתו של אדם נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת, שתפילת הרבים נשמעת תמיד, ואפילו הם חוטאים אין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים, שנאמר הן אל כביר ולא ימאס, ואמרו חכמים מאי דכתיב ואני תפלתי לך י"י עת רצון, אימתי עת רצון, בשעה שהצבור מתפללין. לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הצבור, וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס בתוכה להתפלל נקרא שכן רע, שנאמר כה אמר י"י אל כל שכני הרעים: ומצוה ללכת במרוצה לבית הכנסת שנאמר ונדעה נרדפה לדעת את י"י. וכשיכנס אדם בבית הכנסת יכנס שעור שני פתחים ואחר כך יתפלל, לקיים מה שנאמר לשמור מזוזות פתחי, וכשיצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה אלא ילך לאט: ובית המדרש גדול מבית הכנסת, וכמה מן החכמים אע"פ שהיה להם בית הכנסת בעירם, לא היו מתפללין אלא במקום שהיו עוסקים שם בתורה, ובלבד שיתפלל שם תפלת הצבור בעשרה.
<h2>דף יא:</h2>
השכים לקרות בתורה קודם שיקרא קריאת שמע, בין שרצה לקרות תורה שבכתב בין תורה שבעל פה כמו המשנה והתלמוד, צריך שיטול ידיו, ומברך תחלה ברכות אלו ואחר כך יקרא. ואלו הן, בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו על דברי תורה, והערב נא י"י אלהינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל ונהיה אנחנו וצאצאנו וצאצאי עמך בית ישראל יודעי שמך ולומדי תורתך בא"י המלמד תורה לעמו ישראל, בא"י אמ"ה אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו בא"י נותן התורה. כתב רבי שלמה ז"ל שאין אלו כי אם שתי ברכות, שברכת הערב אינה ברכה בפני עצמה, אלא חתימה היא לברכה על התורה, והיא ברכה שאינה פותחת בברוך וחותמת בברוך. והרמב"ם ז"ל כתב שהן שלש ברכות. וכן כתב הרב בעל המאור ז"ל שנתקנו שלש ברכות אלו כנגד מקרא ומשנה וברייתא שקורין בבוקר. מקרא היינו פרשת צו את בני ישראל כנגד ברכת אשר בחר בנו, ומשנה היינו איזהו מקומן כנגד ברכת הערב נא, ומדרש דהיינו ר' ישמעאל אומר כנגד ברכת אקב"ו על דברי תורה.
בכל יום חייב אדם לברך שלש ברכות אלו שהזכרנו, ואחר כך קורא מעט מדברי תורה, ונהגו העם לקרות פרשת קרבנות צו את בני ישראל וברכת כהנים, וקורין מן המשנה איזהו מקומן של זבחים, ורבי ישמעאל אומר בשלש עשרה מדות התורה נדרשת וכו': וקורין זמירות מספר תהלים בכל יום. דאמר רבי יוסי יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום, ומאי נינהו מתהלה לדוד עד כל הנשמה תהלל יה שהוא סוף הספר. וכבר נהגו לקרות פסוקים אחרים לפניהם ולאחריהם, ותקנו חכמים ברכה לפני הזמירות והיא ברוך שאמר וברכה לאחריהם והיא ישתבח. ואחר כך מברך על קריאת שמע. וכתבו הגאונים ז"ל, שצריך להזהר שלא יפסיק בדברים משהתחיל ברוך שאמר עד שמסיים שמנה עשרה.
קרא קריאת שמע בברכותיה, ואחר כך רצה לקרות בתורה, אינו צריך לחזור ולברך ברכות אלו, שכבר נפטר בברכת אהבת עולם שבירך לפני קריאת שמע, שיש בה מעין ברכת התורה, ותן בלבנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות ותלמדנו חוקי חיים. ואמרו בירושלמי אמר רבי בא והוא ששנה על אתר, כלומר שאין הברכה מוציאתו אלא ידי אותה קריאה הסמוכה לברכה, אבל כל שהפסיק אחר מכן והלך למלאכתו וחזר וקרא, צריך הוא לחזור ולברך. ובתשובה לרבותינו הצרפתים ז"ל שאין דברים אמורים אלא בשנפטר באהבת עולם לפי שאינה נראית ממש כברכת התורה, אבל במברך אשר בחר בנו כמו שאנו מברכין עכשיו בבקר אותן שלש ברכות שכתבנו יצא ידי חובתו בפעם אחת כל היום כולו, ואפילו הפסיק והלך למלאכתו וחזר וקרא אינו צריך לחזור ולברך, ואין זה דומה למי שקורא בתורה בצבור שחוזר ומברך ברכת אשר בחר בנו אע"פ שכבר בירך שלש ברכות אלו בבקר, לפי שכך תקנו לקורא בצבור שיברך תחלה אשר בחר בנו כמו שנתקנה ברכה לאחריה, וכמו שנתקנה ברכה אשר בחר בנביאים טובים על ההפטרה, אבל שלא בצבור כל שמברך פעם אחת בבקר יצא ידי חובתו כל היום, וכן דעת רבי יעקב ז"ל, וכן המנהג.
<h2>דף כא:</h2>
סדר תפלת היחיד כך הוא, בשחר משכים אדם ומברך ברכות אלו וקורא הזמירות ומברך לפניהם ברוך שאמר ולאחריהם ישתבח. וקורא את שמע ומברך לפניה ולאחריה, ומדלג הקדושה מן הברכה הראשונה שלפניה לפי שאין יחיד אומר קדושה, שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה וכמו שיתבאר לפנינו בג"ה, ואע"פ שאמרו בשם הרב רבי אברהם ברבי דוד ז"ל כי קדושה של יוצר אור אינה צריכה עשרה, מפני שאופנים הוא שאומרים אותה, ואינו אלא סיפור דברים, ושאר קדושות הן שצריכין עשרה, כל שאר המפרשים אסרו בכל הקדושות לאומרן בפחות מעשרה.
וכן אין קורין בתורה ומברכין לפניה ולאחריה ולא מפטירין בנביא אלא בעשרה. ולמה אין פורסין על שמע ואין אומרים קדיש וברכו וכל דבר שבקדושה אלא בעשרה, לפי שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, ואין נקראין עדה בפחות מעשרה, שנאמר עד מתי לעדה וכו' והיו עשרה, שהרי יצאו יהושוע וכלב מעצת המרגלים ונשארו עשרה. וכל אלו הדברים אם התחילו בהם בעשרה והלכו מקצתן, אע"פ שאין רשאין לצאת יגמרו השאר: וצריך שיהיו כל העשרה ושליח צבור עמהם במקום אחד. חצר קטנה שנפרצה במלואה לחצר גדולה והיו תשעה בקטנה ויחיד בגדולה אין מצטרפין, ואמרו רבותינו שבתוספות ז"ל שלא סוף דבר תשעה בדוקא, אלא כל שהרוב בגדולה מצטרפין, אבל חמשה בזו וחמשה בזו אין מצטרפין. והרי זה כיחיד בגדולה שאין מצטרפין: צבור בגדולה ושליח צבור בקטנה יוצאין ידי חובתן, צבור בקטנה וש"צ בגדולה אין יוצאין ידי חובתן, לפי שהוא מופלג מהם ואינו עמהם במקום אחד, מפני שאחר שיש לגדולה פסין מכאן ומכאן הרי היא כמופלגת מן הקטנה, אבל אין הקטנה מופלגת מן הגדולה אלא שם הגדולה על הקטנה והרי היא כקרן זויות שלה, ואין הכל הולך אלא אחר הצבור, כשהצבור בגדולה יוצאין ידי חובתן, אבל כשהצבור בקטנה, אע"פ ששליח צבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן.
<h2>דף לד.</h2>
וכך הוא סדר תפלת הצבור, בשחר כל העם יושבים, ואחר שקראו פסוקי דזמרה ברוך שאמר וישתבח שליח צבור יורד לפני התיבה ועומד באמצע העם, ומתחיל ואומר קדיש וכל העם עונין אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחן, ועונין אמן בסוף הקדיש, ואחר כך אומר ברכו את י"י המבורך. והם עונין ברכי נפשי וגו' ברוך יי' המבורך לעולם ועד. ומתחיל ופורס על שמע בקול רם, והם עונין אמן אחר כל ברכה וברכה, ומי שהוא יודע לברך ולקרות עמו קורא עד שמברך גאל ישראל ומיד הם עומדין ומתפללין בלחש מעומד, ומי שאינו יודע להתפלל עומד ושותק עד שיתפלל ש"צ בלחש עם שאר העם, וכל שיגמור תפלתו עם הצבור יפסיע שלש פסיעות לאחוריו, ויעמוד במקום שהגיע בעת שפסע עד שיפתח שליח צבור להתפלל בקול רם, ושליח צבור פוסע שלש פסיעות לאחוריו. לאחר שמתפלל בלחש: אחר שגמרו הצבור להתפלל בלחש מתחיל ש"צ ומתפלל בקול רם מתחלת הברכות להוציא את מי שלא התפלל, והכל עומדין ושומעין ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה, בין אלו שיצאו ידי חובתן בין שלא יצאו: ואומרים קדושה בברכה שלישית, וכשיגיע שליח צבור למודים וכורע, כל העם שוחין מעט ולא יותר מדי, שכך אחז"ל כל מי שאינו כורע במודים שלדו נעשית נחש. ובשעה שהם שוחים אומרים מודים אנחנו לך שאתה הוא י"י אלהינו ואלהי כל בשר, יוצרינו יוצר בראשית, ברכות והודאות לשמך הגדול והקדוש על שהחייתנו וקיימתנו, כן תחיינו ותחננו ותאסוף גלויותנו לחצרות קדשך, לשמור חוקיך ולעבדך באמת ולעשות רצונך בלבב שלם על שאנו מודים לך, ושוחה מעט גם בסוף.
בשבתות וימים טובים כשגומר ש"צ תפלת שחרית בקול רם אומר קדיש, ואחר כך קורא תהלה לדוד וכו' ואומר קדיש, ומתפללין תפלת מוסף בלחש, וחוזר ומתפלל בקול רם כדרך שעושין בשחרית, ואומר קדיש אחר כן, ואין אומרים סדר קדושה ותחנונים אחר תפלת שחרית כשאר הימים אבל אומר הוא אותה קודם תפלת המנחה, וכיצד הוא עושה, קורא אשרי, תהלה לדוד, ואומר סדר היום ודברי תחנונים ואומר קדיש, ומתפללין מנחה בלחש, וחוזר ש"צ ומתפלל אותה בקול רם ואומר קדיש: ונהגו לומר צדקתך כהררי אל וגו' בקול רם. ואומ' הטעם שהוא כעין צדוק הדין על משה רבינו עליו השלום שנפטר בשבת. וזהו שאין אומרים אותו בשבת שחל להיות בראש חדש וימים טובים מפני שהם ימי שמחה, אבל שבת עונג ומנוחה כתיב ביה שמחה לא כתיב ביה: בראשי חדשים ובחולו של מועד אומרים סדר היום אחר תפלת מוסף. ובמוצאי שבת אומרים סדר היום גם אחר תפלת הערב. ונהגו עכשיו לומר אחר התפלה מזמור ויהי נועם י"י אלהינו וגו' בנעימה, ואומר פסוק אחרון שהוא אורך ימים אשביעהו שני פעמים. ואחר כך אומרים סדר היום ואומר קדיש ואחר כך מבדיל.
[ולענין שליח צבור שהתפלל לעצמו ועשה שלש פסיעות, נשאל רבי שלמה בן אדרת ז"ל אם יכול לחזור מיד למקומו כשירצה לחזור להתפלל להוציא את הרבים, והשיב דאין מוחין בידו אם אינו רוצה להמתין ורובן אין ממתינין. וכן שמענו ששליחי צבור שבאשכנז אין ממתינין במקומן אפילו כדי מהלך ארבע פסיעות. והפרש יש בין שליח צבור ליחיד, לפי שהיחיד שהתפלל וחוזר למקומו נראה שהוא רוצה להתודות שנית על עבירות שהתודה עליהן, ועל כן נתן טעם רב מרדכי גאון בזה, לפי שנראה כההיא שאמרו ביומא [נ"ג ב'] על מי שחוזר ומתודה על מה שהתודה, וזה כמה ששאלוני על אותו לשון שכתב בזה, והשבתי להם כן, אבל שליח צבור שידוע שחוזר מיד להוציא אחרים ידי חובתן לא, וזה נראה לי ברור. ע"כ.
כתב רב שרירא גאון ז"ל כשמסיימין מודים ואומרים על שאנו מודים לך יש שחוזרין וכורעין, ויש שמסיימין בזקיפה. ורבוותא ז"ל לא מחו לא ביד אלו ולא ביד אלו: וכל האומר מודים מודים משתקין אותו, מפני שנראה כמי שיש לו שתי רשויות.
ואחר שישלים כל התפלה נופל על פניו הוא וכל הצבור עמו ומתחננים, ואחר כך עומד ש"צ ואומר קדיש פעם שניה, ואומר והוא רחום. ונהגו עכשיו לאמרו בשני וחמישי בלבד, ואומר תהלה לדוד וכו' ואני זאת בריתי וכו' ואתה קדוש וגו' וקרא זה אל זה ואמר, והם עונין קק"ק י"י צבאות, וחוזר הקדושה בתרגום ואומר ותשאני רוח וכו' וקורא אותו תרגום. ואומר י"י ימלוך לעולם ועד, וקורהו תרגום כדי להבין לעם. ואלו הפסוקים שלפני הקדושה ושלאחריה עם התרגומין הם הנקראים סדר (היום) [קדושה]. ואחר כך אומר קדיש וכל העם עונין כדרכן. ונהגו עכשיו לומר אחר מכן שיר מזמור לאסף, ועונין אחריו קדיש, ונפטרין למעשיהן.
במנחה אומר ש"צ אשרי וכו' תהלה לדוד וגו' והוא והעם מיושב, ועומד שליח צבור ואומר קדיש, והם עומדין אחריו ועונין כדרכן, ומתפללין כולן. ואחר כך חוזר ש"צ ומתפלל בקול רם, כדרך שעשו בשחרית עד שישלים כל התפלה, ויושב הוא והם [ו]נופלין על פניהם כדרך שעשו בשחרית, ועומד ואומר קדיש ועונין כדרכן, ונפטרין למעשיהן: כתב הגאון רב שר שלום ז"ל נפילת אפים רשות, ואין נופלים בשבעת ימי חופה על פניהם, כדרך שאין נופלים בחגים, דחג קרוי. וכן בבית האבל ובמסבות המשתה אין נופלין, מפני שתחנונים הם וצריכים כוונה. וכן במנחה של ערב יום הכפורים אין נופלין על אפים: בערב כל העם יושבין, ושליח צבור עומד ואומר והוא רחום וכו' [ומה שאמרו בתפלת ערבית "והוא רחום", על שם המקרא שאמר (ישעיה א כא) צדק ילין בה. ואחז"ל (תנחומא פנחס אות יג) מעולם לא לן אדם בירושלים ובידו עון, כיצד תמיד של בין הערבים מכפר על עונות [וכו'] של לילה. ולפיכך או אומרים "והוא רחום יכפר עון", כלומר בזמן שבית המקדש קיים תמיד של יום מכפר על עוונות של לילה ותמיד של לילה על של יום. ועכשיו שבית המקדש חרב התפלות הם כנגד התמידין. לפיכך בתחלת הלילה אנו אומרים "והוא רחום" כנגד עונות היום, ובתפלת השחר אנו אומרים "והוא רחום יכפר עון" בסדר קדושה כנגד עוונות הלילה. "כל חמתו" כמו (ש"ב יג ג) "ולרש אין כל", וכמו (מ"ב ד ב) "אין לשפחתך [כל בבית]"]. ברכו את י"י המבורך. והם עונין כדרכן ומתחיל ברכות של שמע וגו' ואומר קדיש. ואחר כך הכל עומדין ומתפללין בלחש. וכשמשלימין אומר קדיש, ונהגו לומר שיר מזמור לאסף כמו בשחרית. ואומר קדיש ונפטרין למעשיהם: ואין נופלין על פניהם ערבית, מפני שמזכיר עוונותיו: ואין שליח צבור חוזר ומתפלל בקול רם ערבית, לפי שאין תפלת ערבית חובה, לפיכך אין אדם שיהא חייב בה שיצטרך להוציאו ידי חובתו ולא יברך ברכה לבטלה.
<h2>דף ס:</h2>
וכל זמן שאדם נכנס לבית הכסא אומר קודם שיכנס התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון עשו כבוד לי"י אלהי ישראל שמרוני שמרוני עזרוני עזרוני והמתינו לי עד שאכנס ואצא שכן דרכן של בני אדם. וביציאתו אומר בא"י אמ"ה אשר יצר את האדם בחכמה וגו' בא"י רופא כל בשר ומפליא לעשות. כשחוגר חגורו מברך בא"י אמ"ה אוזר ישראל בגבורה. כשנועל מנעליו אומר שעשה לי כל צרכי, כשמהלך לצאת בדרך אומר בא"י אמ"ה המכין מצעדי גבר, ומברך שלש ברכות בכל יום, שלא עשני גוי, שלא עשני עבד ושלא עשני אשה. ואלו ג' ברכות נזכרו במנחות פרק התכלת. רמ"ה ז"ל, ושאלת אם יברך גר שלא עשני גוי, ואם יברך שבוי שלא עשני עבד. יראה לי שאין הברכה אלא על תחלת ברייתו של אדם. לפיכך אין הגר מברך שלא עשני גוי אלא אם כן היתה הורתו ולידתו בקדושה. אבל השבוי מברך שלא עשני עבד, דאע"פ שהוא שבוי חייב הוא במצות. ולא תקנו ברכה זו מפני העבדות עצמה אלא מפני שאין העבד חייב במצות כישראל.
כשיעור משנתו אומר אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא וכו' בא"י המחזיר נשמות מתים. כשישמע קול התרנגול אומר ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם הנותן לשכוי בינה להבין בין יום ובין לילה. כשלובש בגדיו אומר בא"י אמ"ה מלביש ערומים, כשמכסה ראשו בסדינו אומר עוטר ישראל בתפארה, כשיושב על מטתו אומר מתיר אסורים, וי"א לא הזכירו אסורים על זה, ואומר רב עמרם אמרי לה. כשעומד ממטתו על גב קרקע אומר זוקף כפופים, כשמעביר ידיו על פניו אומר פוקח עורים, כשיורד לארץ אומר רוקע הארץ על המים, כשנוטל ידיו מברך אשר קדשנו במצותיו [וצונו] על נטילת ידים, כשרוחץ פניו אומר בא"י אמ"ה המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי, יהי רצון מלפניך וגו' בא"י הגומל חסדים טובים.
הרי שמנינו שלש ועשרים ברכות, וכשמתעטף בציצית מברך בא"י אמ"ה אקב"ו להתעטף בציצית, וכשמניח תפלין מברך אקב"ו להניח תפלין, ושבע ברכות של קריאת שמע שחרית וערבית לפניה ולאחריה, ושלש תפלות שבכל תפלה מהן שמנה עשרה ברכות, הרי ששה ושמנים ברכות. ושתי סעודות, בכל אחת מהן שבע ברכות, אחת כשנוטל ידיו תחלה, והמוציא ושלש ברכות לבסוף, ועל היין לפניו ולאחריו, הרי ארבעה עשר לתשלום המאה, ואחר שתקנו בתפלה ברכת המינין והוסיפו הטוב והמטיב בברכת המזון נמצאו חמש ברכות יתירות בשלוש תפלות ושתי סעודות. בשבתות וימים טובים שהתפלה שבע ברכות צריך להשלים המאה ברכות בפירות שאוכל מעט מפרי זה ומברך לפניו ולאחריו, וחוזר ואוכל מפרי אחר או מעט ירק ומברך לפניו ולאחריו, ומונה כל הברכות עד שמשלים המאה ברכות.
כתב הרמב"ם ז"ל שברכות אלו אין להם סדר, אלא מברך על כל אחת ואחת על דבר שברכה בשבילו בשעתו כמו שבארנו, הרי שחגר חגורו והוא על מטתו מברך אוזר ישראל, שמע קול התרנגול מברך הנותן לשכוי בינה. וכל ברכה מהן שלא נתחייב בה אינו מברך אותה. כיצד לן בכסותו אינו מברך מלביש ערומים, הלך יחף אינו מברך שעשה לי כל צרכי. ביום הכפורים שאין בו רחיצה. אינו מברך על נטילת ידים, ולא המעביר חבלי שינה, וכן שאר ברכות אלו. נהגו העם ברוב (עירנו) [ערינו] לברך ברכות אלו זו אחר זו בבית הכנסת בין שנתחייבו בהם בין שלא נתחייבו בהם, וטעות הוא ואין ראוי לעשות כן, ולא יברך ברכה אלא אם כן נתחייב בה. אלו הן דברי הרב ז"ל. ובכל המקומות האלו נהגנו כמנהג מקומו של הרב ז"ל לברך ברכות אלו זו אחר זו בבית הכנסת אע"פ שלא נתחייבו בהם, וכשר הדבר לעשות לפי שעל נוהג שבעולם אנו מברכין, ועוד שהרי ביד כל אחד ואחד להתחייב בברכות אלו, ואף ביום הכפורים מותר הוא בנעילת הסנדל מפני סכנת עקרב, ויכול לברך אותן כדרך כל השנה. גם מה שכתב הרב ז"ל כי ביום הכפורים אין בו רחיצה ואינו מברך על נטילת ידים, אין שומעין לו, אלא רוחץ הוא ידיו לתפלה, לפי שנטילת ידים לתפלה מצוה. והרי זה כחייבי טבילות שטובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכפורים, שכל רחיצה של מצוה מותרת, ואם להקביל פני רבו עובר במים עד צוארו כמו שמפורש במסכת יומא, להקביל פני שכינה לא כל שכן. ואף שלא בשעת תפלה אם היו ידיו מטונפות בטיט או בצואה רוחץ כדרכו כמו שמפורש שם, לפיכך כל השנה כולה מברכין ברכות אלו כולן בין שנתחייבו בהן בין שלא נתחייבו בהן, כמנהגינו אנו עושין וכמנהג מקומו של הרב ז"ל.
<h2>דף סא.</h2>
ואסור לאדם שיעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין, אלא אם כן היה רכוב בבהמה, או שהיה נושא משוי, או שהיו לבית הכנסת שני פתחים בשני רוחות, שאז מותר, שהרואה אומר שמא ילך ויכנס בפתח האחר. וכן אם היו בעיר שתי בתי כנסיות יאמרו באחרת הוא רגיל. וכן אם היה מניח תפלין מותר שהתפלין מוכיחים שהוא רודף מצוות ואינו מבטל תפלה לדעת: מי שהוא מתפלל עם הצבור לא יאריך בתפלתו יותר מדי, ואם מתפלל בינו לבין עצמו הרשות בידו, ואם בא לומר אחר תפלתו כסדר יום הכפורים אומר, וכן אם רצה להוסיף בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה מוסיף. כיצד, היה לו חולה מבקש עליו רחמים בברכת חולים כפי צחות לשונו. היה צריך לפרנסה מוסיף בברכת השנים תחנה ובקשה. ועל דרך זה שואל בכל אחת מהם. ואם בא לשאול צרכיו בשומע תפלה ישאל, אבל לא יוסיף כלום בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות. אמרו חכמים לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות אלא באמצעיות.
